הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים מעוררת דיון ציבורי ומקצועי רחב. בינתיים, הכנסת בחרה את שני נציגיה לוועדה הקרובה: ח”כית מהאופוזיציה וח”כ מהקואליציה. אחת הטענות שהושמעו סביב הבחירה היא שקיים בישראל נוהג שמחייב לבחור נציג אופוזיציה לוועדה. האמנם?
במשפט אחד:
כבר לפני שלוש שנים קבע בית המשפט העליון שלא קיים בישראל מנהג חוקתי שמחייב לבחור נציג אופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים, אך שראוי לקבוע הסדר כזה בחוק.
באוגוסט 2020, דן בית המשפט העליון בשאלה הבאה: האם התגבש בישראל מנהג חוקתי שמחייב בחירת נציג אופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים. הימים ימי ממשלת הליכוד-כחול לבן ולוועדה לבחירת שופטים נבחרו שני נציגים מהקואליציה: אחת ממפלגת הליכוד ואחד ממפלגת כחול-לבן. שלוש עתירות הוגשו בדרישה לבטל את בחירתם, בטענה שקיים מנהג חוקתי המחייב לבחור לפחות נציג אחד מהאופוזיציה, ואילו שני הנציגים שנבחרו היו מהקואליציה.
פסק הדין דחה את הטענות משלוש סיבות: האחת, העותרים לא הוכיחו את קיומה של דוקטרינת המנהג החוקתי המחייב; השנייה, העותרים לא הוכיחו שהכנסת התייחסה לנוהג של מינוי נציג אופוזיציה לוועדה כאל נוהג מחייב, ולפיכך אפילו אם הדוקטרינה קיימת, הנוהג לא התגבש; והשלישית, ההסדרים שנקבעו בחוק דווקא מלמדים ההיפך, ומראים שהכנסת לא התייחסה לכך כפרקטיקה מחייבת.
העותרים ביקשו לבסס את טענתם על העובדה שבמשך 25 שנים, מהכנסת ה-13 ועד הכנסת ה-20, היה ייצוג של האופוזיציה בוועדה (בכולן אחד משני נציגי הכנסת היה מהאופוזיציה, למעט בכנסת ה-19 שבה שני הנציגים היו מהאופוזיציה). אלא שהשופטים בחנו את ההיסטוריה באופן מעמיק יותר וציינו שמאז קום המדינה ועד 1992, כארבעים שנה, שני נציגי הכנסת היו מהקואליציה.
בית המשפט העיר, שהחלוקה בין אופוזיציה לקואליציה אינה תמיד חדה, שכן לפעמים נבחרו נציגים מאותו גוש אידיאולוגי – למרות שאחד היה בקואליציה והשני באופוזיציה.
למעשה, כך נקבע, רק בחמש כנסות (ה-13 עד ה-17) נהגה הכנסת לפי הפרקטיקה של נציג מהאופוזיציה שהשתייך לגוש היריב. משמעות הדברים, בעיני השופטים, היא כי “קשה להצביע על פרקטיקה עקבית ואחידה לאורך עשרות שנים, כך שאין לפנינו נוהג חוקתי ששורשיו עמוקים עד כדי כך שהפך ל’מוסכמה חוקתית’ שאיננה ניתנת לעקירה“.
השופטים לא הסתפקו בכך ופנו גם לחקיקה המסדירה. בין היתר, הודגש שבחירת נציגי הכנסת לוועדה נעשית בהצבעה חשאית, כדי להבטיח את עצמאות שיקול הדעת של חברי הכנסת. עוד הצביעו השופטים על כך שתקנון הכנסת מאפשר לכל אחד מחברי הכנסת (למעט חברי ממשלה) להתמודד על התפקיד בוועדה, ללא קשר להשתייכותו לקואליציה או לאופוזיציה. בנוסף, הכנסת בחרה להסדיר את הייצוג הנשי בוועדה, אך לא את ייצוג האופוזיציה. בחירה זו, קבע בית המשפט, היא בגדר שתיקה רועמת. כמו כן, הובאו גם ציטוטים מהדיונים על החקיקה המסדירים את הסוגיה, מהם ניתן ללמוד שהנחת המוצא הייתה ששני הנציגים יהיו חברי קואליציה (כפי שאכן קרה בפועל, עד 1992).
השופטים הוסיפו שתי הערות לסיום: האחת, העותרים למעשה ביקשו לשנות את התוצאה – אבל לא הצביעו על דרך פרקטית והגיונית להגיע אליה. השנייה, ראוי בעיניהם לקבוע בחוק נציגות לאופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים.
אם כן, למרות השיח הרווח בציבור על החובה למנות נציג אופוזיציה לוועדה למינוי שופטים, בית המשפט העליון קבע שאומנם מדובר במדיניות רצויה, אבל סירב לחייב את הכנסת לעשות כן.
כתיבה: עו”ד אריאלה סגל
בג"ץ 4956/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ כנסת ישראל (נבו 20.8.2020)
