במשפט אחד:
בית המשפט העליון ביטל את מדיניות משרד החינוך לפיה ימי הלימודים בחינוך המיוחד יקוצרו בשל מחסור בצוותים חינוכיים. גם אם להחלטה יש השלכות קשות, המשמעויות של התערבות בית המשפט העליון בסוגיה מורכבת של מדיניות ציבורית עלולות להיות גרועות בהרבה.
בעשורים האחרונים התקבע נוהל במשרד החינוך (שנקבע במספר חוזרי מנכ”ל) כי בתי הספר לילדים על הרצף האוטיסטי יפעילו כל השבוע יום חינוך ארוך – עד השעה 16:45, זאת כדי להקל על משפחות הילדים בטיפול בהם. אלו מסגרות בהן מספר התלמידים בכיתה קטן במיוחד ומספר אנשי הצוות גדול מהרגיל, בשל צורכי הטיפול בילדים. בשנים האחרונות מספר הילדים בכיתות אלה באופן אסטרונומי – למעלה מ-5,600 ילדים רק בשנה האחרונה. הגידול האדיר במספר הילדים תרם רבות לקושי בגיוס אנשי צוות, ויצר אתגר של ממש למשרד החינוך. בשל הקושי באיוש התקנים, הוחלט בשנה החולפת (תשפ”ג) כי במקומות בהם אין מספיק אנשי צוות – יקוצר יום הלימודים.
לקראת שנת הלימודים הקרובה (תשפ”ד), ועם החרפה נוספת במצב, הוחלט להחיל את קיצור יום הלימודים על כלל בתי הספר לילדים על הרצף האוטיסטי – כך שבכל הארץ אלו יסתיים יום הלימודים בשעה 16:00 -45 דקות מוקדם.
נגד ההחלטה הוגשו עתירות, והעניין הגיע לפתחו של בית המשפט העליון. בית המשפט קיבל את העתירות וביטל את הנחיית מנכ”ל משרד החינוך במספר נימוקים. ראשית, נקבע שעל משרד החינוך אמנם לא חלה החובה להתייעץ עם נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, אך היה ראוי שיעשה זאת, והעובדה שלא עשה זאת – מהווה פגם משמעותי. שנית, ההחלטה פורסמה רק בחודש יוני, פחות משלושה חודשים לפני תחילת שנת הלימודים – ולא הותירה להורי הילדים מספיק זמן היערכות. שלישית, מתגובת המדינה התברר כי עיקר המחסור הוא במחוזות המרכז, תל-אביב והדרום, בעוד שבמקומות אחרים בארץ החוסר קטן יותר או לא קיים. כלומר, החלטת משרד החינוך יוצרת “השוואה כלפי מטה” – Leveling Down, כולם יקבלו פחות כי לחלק יש בעיה. החלטה מעין זו מהווה פגיעה בשוויון, כאשר היא פוגעת בחלק מהתלמידים שלא לצורך. ולבסוף נקבע שהגורם המוסמך לקבל את ההחלטה על קיצור יום הלימודים הוא שר החינוך, אך מי שקיבל אותה בפועל הוא מנכ”ל המשרד. בשל כלל הפגמים האמורים, התקבלו העתירות, ובוטלה הנחיית מנכ”ל משרד החינוך.
פסק הדין זכה לשבחים גם מראש האופוזיציה וגם מחברי כנסת מהקואליציה, אבל הוא דוגמה טובה לבעייתיות הקיימת בהתערבות של בית המשפט העליון בשאלות מדיניות מורכבות, בהן לכל בחירה יש עלויות וקשיים משלה.
אין ספק בדבר החשיבות של של השעות הנוספות לתלמידי החינוך המיוחד, אבל הסיבה שמשרד החינוך קיבל את ההחלטה הכואבת היא מחסור קשה בכוח אדם, ופסיקת בג”ץ לא תצליח לייצר מורות, גננות וסייעות יש מאין. בית המשפט העליון דרש ממשרד החינוך למצוא פתרונות “מחוץ לקופסה”, ואף הציע הצעות שונות, אבל כמובן שלא בחן את יישימות ההצעות, או את עלותם האלטרנטיבית של כל אחד מה”פתרונות”.
קל גם לטעון שאין צורך “להעניש” איזורים בארץ בהם אין מחסור באנשי צוות בגלל המחסור באנשי צוות באיזורים אחרים. אבל השלטון המקומי, שאחראי גם הוא על תפעול המסגרות וההסעות אליהן, טוען שיצירת שעות סיום שונות תקשה בארגון הסעות לילדים, ובהעברת צוותים ממקום למקום. האם איסור על קביעת החלטה רוחבית יסייע לתלמידים, או רק יפגע בהם? את זה בית המשפט לא בחן.
ובמילים אחרות: בית המשפט העליון קיבל את ההחלטה במקום משרד החינוך, אבל לא הוא זה שיישא באחריות לתוצאות. את מחירי פסק הדין נדע כנראה רק בחלוף השנים, אבל את השבחים קוטף בית המשפט העליון כיום.
כותב – ישי ריבלין
