סמיכות הזמנים מביכה: ביום אחד נאבק היועץ המשפטי לממשלה להרשיע בפלילים את מי שפרסם ביקורת פוליטית על קצין בכיר, ולמחרת מופיע בוועדת הכנסת כאביר שמירת חופש הביטוי הפוליטי.
חופש הביטוי הפוליטי – החופש להביע דעה, ביקורת ומחאה ביחס לגורמי השלטון ולעניינים מדיניים ופוליטיים – הוא הלב של חופש הביטוי. היעדרו הוא סממן מובהק של מדינה טוטליטרית. ומה אצלנו? שני אירועים בולטים מהעת האחרונה מעלים תהיות לגבי מדיניותו של היועץ המשפטי לממשלה, האמון על אכיפת החוק.
הסיפור הראשון, שנמשך כבר עשור, הוא על אליצור סגל: בשנת 2004 פרסם סגל במאמר באינטרנט דברים נוראים ואיומים על עובד ציבור בכיר. הוא תקף בחריפות את הרב הצבאי הראשי דאז, הרב ישראל וייס, משום שלא פעל כפי שסגל חשב שעליו לפעול: לשיטת סגל היה על וייס לפסוק שאין לציית להוראות הפתיחה באש המסכנות, לדעת סגל, את חיילי צה”ל; היה עליו להודיע ברבים כי שירות משותף של חיילים וחיילות אסור; היה עליו להורות לשומעי לקחו שלא למלא פקודות הכרוכות, לדעת סגל, בחילול שבת; והיה עליו לפסוק שאסור לחיילים לשתף פעולה עם תכנית ההתנתקות.
סגל כתב שווייס, שנמנע מלעשות כן, מסייע לרצח, לגילוי עריות ולחילול שבת, עבירות שדינן בתורה מיתה. לא פחות. דברים קשים וגם לא מנומסים במיוחד, בפרט כלפי מי שמכהן כרבצ”ר.
אצל היועמ”ש לממשלה קראו את הדברים והחליטו שחייבים לסתום לסגל את הפה. הרב וייס עלול להיעלב מאד מאמירות כאלה, ותפקודו עוד ייפגע חלילה. הדרך שנבחרה היא סעיף חבוט מחוק העונשין, שריד מימי המנדט: עבירת “העלבת עובד ציבור” (לאחרונה ניסתה ח”כ גלאון לבטל בכנסת את הסעיף הבעייתי הזה. משרד המשפטים, כצפוי, התנגד, והצעתה נדחתה). בית משפט השלום בירושלים הרשיע את סגל. סגל ערער לבית המשפט המחוזי, גם האגודה לזכויות האזרח הצטרפה לערעור שלו, אבל לפני שבועות אחדים נדחה גם הערעור.
נציגי היועמ”ש הסתמכו בטענותיהם על פסק דין מהעת האחרונה של בית המשפט העליון, שדחה את הערעור של יוסף אונגרפלד מחדרה. זהו בקיצור הסיפור של אונגרפלד: הוא כעס על שוטר שחקר אותו, כתב על שלט שהשוטר הוא “תפוח רקוב”, “משת”פ של עבריינים”, וישב כך שבוע בחצר התחנה. בית המשפט העליון קבע שם (בדעת רוב) שכל עוד העבירה הזו קיימת בחוק אין מנוס מלאכוף אותה, אבל תוך איזון בינה ובין חופש הביטוי: ניתן להרשיע אדם בעבירה הזו כאשר הביטוי כל-כל חריף עד שהוא פוגע ב”ליבת כבודו” וב”גרעין המוסרי-ערכי שממנו שואב עובד הציבור את סמכותו”, ובתנאי שישנה “ודאות קרובה” שהביטוי יגרום לפגיעה בשירות הציבורי. הרשעתו של אונגרפלד נותרה בעינה.
אנשי היועמ”ש התלהבו מהפסיקה הזו, ושכנעו בלהט שתי ערכאות שגם סגל הוא עבריין-ביטוי מסוכן שצריך להעניש. הרי אם הקוראים של סגל ישתכנעו, תפקודו של הרב וייס ייפגע. הם לא הצליחו להבחין בהבדל הלא-כל-כך-דק שבין הטחת עלבונות אישיים בשוטר לפרסום מאמר דעה פוליטי בתקשורת. הם גם לא הבחינו בכך שזו ביקורת נגד אישיות רבת סמכות והשפעה בשירות המדינה, מעשה שהדמוקרטיה אמורה לעודד.
שמתם לב לדמיון?
והנה הסיפור השני: מיד אחרי שהביס את סגל בערעור, התייחס היועמ”ש להצעה לתקן את חוק איסור לשון הרע ולאפשר לחיילי צה”ל לתבוע את מי שמפרסם דיבה על פעילות מבצעית של צה”ל. בישיבה בוועדת הכנסת התנגד היועמ”ש לתיקון, כי לדעתו יהיה לו “אפקט מצנן רב-משקל על הביטוי”, ועוד ביחס לביקורת על פעילות צה”ל, שהיא ממילא “במרכז הפעילות השלטונית של המדינה”, כך שהגבלתה היא “פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי הפוליטי, שמבין כלל הביטויים זוכה להגנה החוקתית הגבוהה ביותר”.
שמתם לב לדמיון? אותו חופש ביטוי פוליטי, אותו צה”ל, אותו יועץ משפטי לממשלה, אותה ביקורת על חיילי צה”ל. או אולי זו לא אותה ביקורת? אולי לדעת היועמ”ש הפצת עלילות-דם שקריות נגד חיילי צה”ל היא נסבלת, אך ביקורת עוקצנית מצד האגף הימני-דתי בישראל נגד קצין בכיר ראויה להשתקה?
הצעת החוק המדוברת באמת בעייתית, תוצאה של חוסר האונים נוכח השקרים שהוטחו בצה”ל בסרט ג’נין-ג’נין. חקיקה שהיא לגופו של מקרה ולא לגופו של עניין לעולם תהיה מוצלחת פחות. אולם, בל נשכח, פוטנציאל הגבלת הביטוי שבתביעה אזרחית בלשון הרע מחוויר לעומת זה שבעבירה הפלילית ‘העלבת עובד ציבור’: לנתבע בלשון הרע ישנן הגנות לא רעות, למשל אם יוכיח שפרסם אמת או שהביע דעה בתום לב.
טוב שהיועמ”ש נזכר בחשיבותו של חופש הביטוי הפוליטי. טוב עוד יותר יהיה אם יעניק אותו באופן שווה למבקרי צה”ל משני צִדי המפה הפוליטית; ושלא ישכח אותו גם כאשר, לא עלינו, פוגעים בנפשם הרגישה של עובדי ציבור.
המאמר התפרסם לראשונה באתר nrg
