הביקורת שמתחה שרת המשפטים איילת שקד על החלטת בית המשפט העליון בנושא מתווה הגז, העלתה את השאלה אם ראוי לחברי ממשלה למתוח ביקורת על החלטות שיפוטיות. למתבונן האמריקני ברור כי הניסיון לאסור ביקורת פוליטית על בית המשפט מסכן את הדמוקרטיה והופך את שלטון החוק לשלטון השופטים.
הלגיטימציה לביקורת מסוג זה ברורה מהאופן שבו נוצרות ההחלטות השיפוטיות. כאשר בתי משפט במדינות בעלות מסורות משפטיות אנגלו-אמריקניות פוסקות – גם בתיקים שגרתיים – הם נדרשים לתת הסברים בכתב. השופטים נדרשים לנמק בצורה מפורטת את פסיקת בית המשפט. מדוע זה נצרך? אחרי הכול, הצדדים השונים כבר הציגו באריכות את עמדותיהם. מדוע שבית המשפט לא יסתפק בקביעת זהותו של הצד הצודק?
הסיבה לכך היא בגלל שכוחה של קביעת בית המשפט נובע מההיגיון שבה ומהנימוקים. מהיכולת להראות שהיא תואמת פסיקות קודמות ואת החוק הקיים. ההנמקות מתפרסמות כיוון שהממשלה והציבור אינם אמורים לקבל את ההכרעות בהכנעה. הדרישה לחשוף את ההנמקות מניחה מראש שיש לגיטימציה לבקר את החלטות בית המשפט על סמך ההיגיון או אי ההיגיון שלהן.
כל זה רלוונטי אף יותר לבית המשפט העליון בישראל, שלקח לעצמו את הכוח לפסול את פעולותיהן של ממשלות נבחרות – אפילו בהיעדר חוקה ובהתבסס על עקרונות כללים כמו “סבירות”. בדמוקרטיות מערביות אחרות עצמאות בתי המשפט היא חלק ממערכת של איזונים ובלמים: בתי המשפט בולמים את הענפים הפוליטיים, ולהפך. בלמים כאלה כוללים את הדוקטרינה של ריבונות פרלמנטרית, המונעת מבתי המשפט פסילת חוקים מסוימים, וכן את סמכות הממשלה למנות את השופטים.
בישראל לא קיים אף אחד מבלמים אלו. למעשה, ביקורת פוליטית מילולית היא אולי הבלם היחיד שנותר, וגם הוא זניח ולא מאוד יעיל. בארצות הברית, לעומת זאת, ביקורת על בית המשפט אינה רק לגיטימית, היא ממלאת תפקיד משמעותי בשיח הפוליטי. בנאום השנתי החשוב ביותר שלו, נאום מצב האומה, ביקר הנשיא ברק אובמה את החלטת בית המשפט העליון בנושא מימון בחירות, וזאת בפני השופטים הישובים לפניו. סגן הנשיא ג’ו ביידן כינה את החלטתם “שערורייתית” ו”שגויה לחלוטין”. הנשיא אובמה אף הרחיק לכת וקרא לשינוי החוקה על מנת להתגבר על החלטות בית המשפט העליון.
התובע הכללי לשעבר של ארצות הברית תקף אף הוא את בית המשפט העליון. אחרי הפסד בהחלטה שנגעה לחוקי הצבעה, פרסם אריק הולדר הודעה בה הוא טוען שההחלטה מוטעית, שזהו “צעד אחורה” וכע ההחלטה “מנוגדת לערכינו הבסיסיים”. איש בארצות הברית לא חשב שהתבטאויות חריפות אלה סיכנו את שלטון החוק.
אם כן, הביקורת על שרת המשפטים שביקרה את בית המשפט, דווקא היא זו שמסכנת את מה שנותר מהאיזונים והבלמים במערכת בישראל. אין מקום יותר מוצדק לביקורת על בית המשפט מאשר לאחר ההחלטה על הגז. אין שום חוק ישראלי האוסר הסדרים מסחריים ארוכי טווח. יתרה מזו, הסכמי יציבות מחיר ארוכים פי שניים ושלושה מזה של מתווה הגז נפוצים בקרב מדינות בעלות משאבים פוסיליים.
בית המשפט עורר תובנה כללית – כלומר כזו שהוא המציא – שהממשלה אינה רשאית לחייב מסלול פעולה עתידי שלמעשה יגביל את האפשרויות של הממשלות הבאות. זאת למרות שזו המשמעות של רוב הסכמים הבינלאומיים. אפילו החלטות שגרתיות לגבי עובדי ממשל מגבילות את יכולת ההחלטה של ממשלות עתידיות. התפיסה של בית המשפט בפסק הדין מהווה “גילוי” בדיוק כמו הגז הטבעי שמתחת לפני הים, אלא שהערך שלה הוא שלילי.
