בטור דעה שפירסם לאחרונה, תקף ח”כ יוסי יונה את מגמת מיקור החוץ של השירותים החברתיים בישראל (“המגזר השלישי מחפה על המדינה”, 3 במארס, TheMarker). הוא טען שעל המדינה לספק ישירות, ולא רק לממן, את הפעילות בתחומי הרווחה והחינוך. בפועל, מתעקש יונה להתחיל את הסיפור באמצע, ובוחר לדון בסימפטומים למחלה כתחליף להתמודדות עם הבעיה האמיתית – מבנה ההעסקה במגזר הציבורי.
יונה מאשים את המגזר השלישי, המורכב בעיקר מעמותות ומלכ”רים, בצרות אינטרסים ובפעילות למען רווחים, ולא למען רווחת האזרחים. כתחליף לגופים אלה, מציע יונה לבטלם תוך הלאמת פעילותם, ובכך לצרף אלפי עובדים למגזר הציבורי ולחיקם של ארגוני העובדים החזקים.
פעילות במסגרת המגזר הציבורי גוררת תלות במבנה העסקה קשיח ומנופח, המוכתב על ידי ארגוני העובדים הוותיקים ובראשם ההסתדרות, שהראתה פעם אחר פעם שרווחתם של אזרחי ישראל אינה עומדת לנגד עיניה. מאבקו האלים והמתוקשר של ארגון העובדים החזק בישראל נגד כל שינוי והתייעלות במגזר הציבורי – לצד שימוש נרחב באיומים ובשביתות, תוך קידוש “זכויות” העובדים והרחבתן המתמדת על פני רווחת כלל הציבור – הם אלה שגרר את המעבר להסתמכות על גופים פרטיים באספקת שירותים חברתיים.
אולי כדאי שיונה ידבר עם מנכ”לים של משרדי ממשלה ושל גופים ציבורים אחרים, וישמע את סיפוריהם לגבי חוסר היכולת שלהם להוביל רפורמות ותהליכי התייעלות; לשחרר מתפקידם עובדים שאינם תורמים מאומה (או אף לנייד אותם למחלקה אחרת) ולשפר תהליכי עבודה, מחשוב וטכנולוגיה. גם ההימנעות מכלי ניהול מינימליים, כמו הערכות עובדים, ובקשה למתן כוננויות ושעות נוספות בתשלום, נהפכה ל”זכות” יסוד קדושה של כלל העובדים בסקטור הציבורי. כדאי ליונה גם לבדוק את מספר ימי המחלה וההיעדרויות של עובדים במגזר הציבורי, תוך השוואתם לנתונים במגזר הפרטי ובמדינות אחרות.
העוצמה והמיליטנטיות של ארגוני העובדים הפועלים במגזר הציבורי מונעות ניהול אפקטיבי של משרדי הממשלה השונים, כולל אלה המספקים שירותים חברתיים. מסיבה זאת, צודקים משרדי החינוך והרווחה בהסתמכותם על גופים פרטיים, עמותות ומלכ”רים, שפועלים בשוק ומתחרים על הזכות לספק שירותים איכותיים לאזרחי המדינה.
ניסיונו של יונה לפקפק בכוונותיהם הטובות של הגופים הרבים שפועלים במגזר השלישי ואלפי העובדים שמועסקים בהם, לצד אמונתו העיוורת ביעילותו של המגזר הציבורי, אינה מובנת, ומעלה תהיות רבות. הלאמת השירותים הללו תגרור עלייה משמעותית בהוצאות השכר בתקציב הממשלה, לצד שיתוק היכולת לנהל את העסק לטובת כלל תושבי המדינה, עקב כניעה לגחמות ההסתדרות.
במציאות הנוכחית, שבה מצוי בידי ההסתדרות כוח עצום (כולל נשק הפגיעה בשירותים חיוניים), דרישתו של יונה תוביל בהכרח להעברה כספית ממשלמי המסים וממקבלי השירותים החברתיים הממשלתיים לעובדים במגזר הציבורי, לארגוני העובדים החזקים המייצגים אותם ולבעלי האינטרסים השולטים בהם – תוך הפסד רווחה נטו ברמה הלאומית, כתוצאה מצמצום הגמישות הניהולית ופגיעה ביכולת הממשלה ליישם את מדיניותה.
המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר
