“עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה ככזו”. זו הייתה ב-1975 תגובתו של חיים הרצוג, שגריר ישראל באו”ם, להחלטה שקבעה ש”ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית”. לאו”ם נדרשו 16 שנה לבטל את ההחלטה הזו. אולם האזנה למתנגדי חוק הלאום מגלה שקמו לה תומכים בישראל. למרות שהחוק חוזר על המחויבות העמוקה של המדינה להיותה יהודית ודמוקרטית, מתנגדי החוק מבקשים להציגו כפוגע בדמוקרטיה הישראלית ובמיעוטים החיים בה.
מראשית דרכה הבהירה התנועה הציונית שהמיעוט הערבי יזכה בשוויון אזרחי ובזכויות פרט. הציונות נאה דרשה, מדינת ישראל נאה קיימה. זכויות הפרט והאזרח של האזרחים הערבים נשמרות, וממשלות ישראל האחרונות עמלות על צמצום הפערים בין החברה היהודית והערבית, תוך התמודדות עם ההשפעות של הסכסוך הלאומי על יחסי החברה היהודית והערבית במדינה.
אבל חוק הלאום מוצג כמלחמתם של בני האור בבני החושך. חבטה בחוק הלאום מעניקה לחובט זהות נאורה, ותמיכה בחוק – תיוג של אויב הדמוקרטיה. למעשה, רוב סעיפי החוק מעוגנים כבר היום בחקיקה הישראלית, והחוק מעלה את מעמדם החוקי למעמד של חקיקת יסוד כתשתית לחוקה הישראלית. מדוע אפוא מתנגדים לעיגון דמותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, עיגון אשר קיים כבר כיום בחוקי היסוד?
כאמור, עיון קצר בחוק מלמד, כי רוב מוחלט של סעיפיו כבר מעוגנים בחקיקה הקיימת. האם סעיפי החוק שמבקשים לעגן בחוק יסוד את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, את המדינה כביתו הלאומי של העם היהודי, את מעמד השפה העברית ואת הקשר של יהודי התפוצות לארץ, חדלו מלשמש בסיס משותף שעליו יוסד החזון הציוני ועליהם הוקמה המדינה? האם אכן מדובר במהפכה חוקתית שמשנה את אופי המדינה? ואם לא, מדוע להיאבק על קידומו?
התשובה לכך מורכבת. קביעת אופיה החוקתי של המדינה על-פי חוק הלאום, איננה שונה משורה ארוכה של דברי חקיקה שנקבעו בכנסת. ישראל הוקמה כמדינה יהודית והכרזת העצמאות גזרה מכך משמעויות פרקטיות שונות. במובן הזה חוק הלאום לא מחדש דבר. מנגד, אם משווים את האמור בחוק לפסיקות בג”ץ מאז “המהפכה החוקתית”, מתברר שהמשקל שמוענק ליהדותה של המדינה הוא נמוך עד אפסי, וכי בית המשפט מצמצם ללא הרף את המשמעויות המעשיות הנובעות מכך.
לכן היו מי שדאגו לדחות את החקיקה של החוק. למרות שראש הממשלה הכריז על כך שהחוק יעבור במושב היוצא, הצליחו המתנגדים בטענות משפטיות שונות לדחות את הליך החקיקה עד “אחרי החגים” למושב הכנסת הבא. דחיינות מכוונת שמטרתה למנוע את חקיקת החוק.
על-פי היועץ המשפטי של הכנסת, החוק מבקש לשנות את אופיה החוקתי של המדינה. לכן הוא מנע את העברתו בשלשת השבועות האחרונים של מושב הכנסת. אין ספק שחקיקתם של חוקי יסוד טעונה דיון ציבורי רציני, אולם השוואה לאופן בו קודם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לצד השיח הציבורי ארוך השנים בנוגע לקידום חוק הלאום, והעובדה שהוא היה אחד הגורמים להפלת הממשלה הקודמת – מעוררים ספק האם הדחייה נעשתה ממניעים עניינים. גם נסיונות קודמים של היועץ המשפטי לכנסת להקשות על קידום החוק לפני מספר שנים, מעלים חשד לכך שההתנגדות הפרוצדוראלית לקידום החוק איננה נובעת ממספר הדיונים שיוקדשו לו או ממספר הפרופסורים הנכבדים שיופיעו בפני ועדת החוקה.
כאמור, החוק לא מחדש ביחס למגילת העצמאות וחוקי הכנסת אלא ביחס לפסיקות בג”ץ. לאחר שיחוקק, בג”ץ אמור להעניק משקל גבוה יותר לערכים הלאומיים של ישראל, ובכך תחדל החרפה לפיה זכותו החוקתית של מסתנן להסתובב בדרום תל אביב גבוהה מזכותו של יהודי לעלייה, או המצב בו אזרחים ערביים רשאים להקים ישובים קהילתיים ערביים בעוד ליהודים הדבר אסור. החוק איננו תרופת פלא ושופטים שיחפצו בכך יוכלו להתעלם ממנו, כפי שהם מתעלמים מחקיקה מפורשת במקרים אחרים. למרות זאת יש לו חשיבות עקרונית, ועשויה להיות לו יכולת השפעה מעשית על מרבית השופטים.
במקום להתנגד אוטומטית כדאי לקרוא את החוק הקצר, ולהיווכח שאבי דיכטר שיזם את החוק, ראש הממשלה והשרים שהצביעו פה אחד על תמיכה בו מחויבים לדמוקרטיה, לזכויות אדם וללאומיות היהודית. הרטוריקה המתלהמת בה נוקטים מתנגדי החוק לא תצלח. התקווה, להיות עם חופשי בארצנו, בת שנות אלפיים וחזקה מהם, גם אם זה יידחה עד למושב הבא של הכנסת.
המאמר פורסם לראשונה באתר news1
