יותר מ-90,000 משקי בית זכאים נרשמו לתוכנית ההגרלות “מחיר למשתכן”. חלק ניכר מהם נרשמים להגרלות רבות, מתוך ידיעה שהסיכוי לזכות בכל אחת מהן (ובמיוחד באזור המרכז) נמוך ביותר. רק מעטים מהם זכן בהגרלות עד היום, אך משרד האוצר שואף לכך שכל הזכאים שנרשמו יקבלו בסופו של דבר מפתחות לדירה (כלשהי). לקידום מטרה זו אורגנה הגרלה מאסיבית של 15,000 דירות (שבנייתן עדיין לא החלה ושמועד אכלוסן יהיה רק בעוד כמה שנים) ומתוכננות הגרלות נוספות (שמועד אכלוסן יהיה רחוק עוד יותר). בהגרלות נוצרים זיווגים בין משק בית מסוים לבין דירה מסוימת שעתידה לקום באחד הפרויקטים שמקודמים בימים אלה ברחבי הארץ. משק הבית שזוכה בהגרלה מקבל זכות לרכישת דירה בהנחה ניכרת (לעומת המחיר שפקידי הממשלה קבעו שהוא “מחיר השוק”), הנחה העומדת בממוצע על למעלה מ-280,000 שקלים.
השאלה (הראשונה) שחייבת להישאל היא: כמה באמת “שווה” הזכות הזו למשק הבית שזכה בהגרלה? מובן שהיא שווה פחות מ-280,000 שקלים. הסיכוי ששמוליק ואסנת, שזכו בדירה בראש העין ברחוב היסמין 4 קומה 7 עם נוף לכיוון צפון-מערב היו מעוניינים לקנות את הדירה המסוימת הזו במחיר השוק, שהוא המחיר שבו הם זכו בהגרלה ועוד 280,000 שקלים, נמוך מהסיכוי שמטאוריט ייפול על ראשם בדיוק ברגע ההגרלה.
שמוליק ואסנת אולי מעוניינים לרכוש את הדירה במחיר ההגרלה, אך בוודאי לא “במחיר השוק”. אם הם היו מעניינים לשלם את “מחיר השוק”, סביר שהיו רוכשים דירה אחרת, ולא את הדירה שבה הם זכו בהגרלה. אחותו של שמוליק מתגוררת בגדרה, משפחתה של אסנת מתגוררת בחולון, ובני הזוג היו מעדיפים לגור בקרבתם – הם התלבטו בין חולון, ראשון לציון ורחובות. לאסנת יש פחד גבהים והיא לא נהנית לצאת למרפסת שנמצאת בקומה גבוהה – אך המרפסת כלולה במפרט שמשרד השיכון קבע לפרויקטים של “מחיר למשתכן”. שמוליק סובל מאלרגיה לאבק וגם חשיפה ישירה לשמש לא מיטיבה עם עור פניו. ולכן סברו שמוליק ואסנת שכדאי להם לחפש דירה בשכונה ותיקה, שאין בה הרבה אבק כתוצאה מבנייה מאסיבית באזור, ושיש בה עצים ותיקים וגבוהים שנחמד לחסות בצלם כשמטיילים על המדרכה ליד הבית. הם לא חשבו לרגע לחפש דירה בפרויקט בנייה חדש. שמוליק עובד כשכיר בתל אביב, אך אסנת עוסקת עצמאית, מומחית בעיצוב גרפי, ומבצעת את כל עבודתה מהמשרד בביתה. מסיבה זו, שמוליק ואסנת מסתפקים במכונית משפחתית אחת. במפרט של הדירה שהם זכו בה בהגרלה יש שני מקומות חנייה, שאחד מהם מיותר מבחינתם. יש בדירה חדר שיכול לשמש משרד, אך הוא קטן מדי לצרכיה של אסנת ובשעות הבוקר אין בו מספיק אור, מפני שהוא פונה לצפון-מערב והחלון קטן יחסית. אז לא, שמוליק ואסנת לא היו שוקלים לרגע לקנות את הדירה “במחיר השוק”.
שמוליק ואסנת נמצאים במצב טוב יחסית למשקי בית אחרים שזוכים בהגרלות “מחיר למשתכן” – הם לפחות שוקלים להתגורר בדירה שבה זכו, גם אם היא לא לגמרי מתאימה לצרכיהם. שי ואורלי זכו בדירה הרחוקה מאד ממקום עבודתם. הם החליטו, אחרי התלבטות, לקנות אותה (בגלל ההנחה הניכרת במחירה), מתוך כוונה לנסות להשכירה. הם מבינים היטב שדמי השכירות שיקבלו יהיו כנראה מאד נמוכים, מכיוון שהרבה מאד מהזוכים בהגרלות באותה שכונה מתכוונים גם כן להשכיר את דירתם החדשה והתחרות בין המשכירים צפויה להיות עזה. שי ואורלי לא היו שוקלים לרגע לקנות את הדירה “במחיר השוק”.
יוני ושרה גרים בשכונת רחביה, בדירה השייכת להוריה של שרה, המשתייכים לאחת המשפחות העשירות בירושלים והמחזיקים בבעלותם דירות רבות ברחבי הארץ. יוני ושרה מרוצים מאד מהדירה ומתכוונים להמשיך לגור בה עוד שנים רבות. הוריה של שרה ישלמו עבור הדירה בבת ים שבה זכו בני הזוג בהגרלת “מחיר למשתכן”, באמצעות העברה בנקאית לחשבון הבנק של יוני ושרה, שישלמו באופן רשמי עבור הדירה. כשאחיותיה של שרה יגיעו לביקור בארץ, כפי שהן נוהגות לעשות בכל קיץ, הן תוכלנה להתגורר בדירה בבת ים (המיקום נוח, במרחק הליכה לים). יוני ושרה (וגם הוריה של שרה) לא היו שוקלים לרגע לקנות את הדירה בבת ים “במחיר השוק”.
דייוויד הוא רווק, ללא ילדים, בן 50, מנהל בנק, בעל הכנסה גבוהה (משווקי התוכנית “מחיר למשתכן” אוהבים לספר על “זוגות צעירים”, אך חלק ניכר ממשקי הבית הזכאים להשתתף בתוכנית אינם זוגות ואינם צעירים). דיוויד לא חשב לרגע לקנות דירה משלו – הדירה שהוא מתגורר בה בשכירות, בשכונת פלורנטין בתל-אביב, ממש מתאימה לו ולבן זוגו – אבל כששמע על תוכנית מחיר למשתכן והבין שהוא עומד בתנאי הזכאות, החליט להירשם להגרלות. הוא זכה בדירה נחמדה בטבריה, עם נוף לכינרת. יואל, בן הזוג שלו, מדריך תיירים ומארגן קבוצות טיולים. הוא סבור שיוכל להשכיר את הדירה בטבריה במחיר טוב, לפחות בסופי שבוע. הם לא היו שוקלים לרגע לקנות את הדירה “במחיר השוק”.
אז כמה באמת “שווה” הזכות להנחה של 280,000 שקלים למשק הבית שזכה בהגרלה? קשה לחשב זאת בצורה מדויקת, מבלי להכיר את העדפותיהם של משקי הבית שזוכים בהגרלות ואת מאפייני הדירה שבה זכה כל אחד ממשקי הבית האלה. ניחוש סביר, לדעתי, הוא שמשקי הבית שזכו בהגרלות היו מוכנים לשלם, בנוסף למחיר שנקבע בהגרלה שעליהם לשלם, 60% מההנחה לכל היותר (168,000 שקלים בממוצע). כלומר, 40% מההנחה לפחות, או 112,000 שקלים בממוצע, מהווים עלות לציבור הרחב (המסבסד בסופו של דבר את התוכנית הזו), אך לא תורמים מאומה לרווחתם של הזוכים בהגרלות. 112,000 שקלים כפול 90,000 משקי בית שווים 10,080,000,000 שקלים (או קצת יותר מ 10 מיליארד שקלים). אלה 10 מיליארד שקלים שפשוט נזרקים לפח, בנוסף ל 15 מיליארד השקלים שמועברים מכלל הציבור להגדלת רווחתם של זוכי ההגרלות.
תוכנית “מחיר למשתכן” היא תוכנית לא צודקת. אין שום צדק חברתי בכך ששמוליק, אסנת, שי, אורלי, יוני, שרה, דיוויד ויואל (או משפחותיהם המורחבות) מקבלים באמצעות הגרלות שרירותיות הטבה של מאות אלפי שקלים על חשבון רבקה, ראובן, בת-חן, מוחמד, תמר, גיא, דנית וצחי.
תמר וגיא, למשל, הם זוג צעיר. הם עובדים קשה, משתכרים שכר מינימום, מגדלים שלושה ילדים ומטפלים בהוריהם החולים. הם אפילו לא חולמים על דירה בבעלותם. אך העלות הגבוהה של תוכנית “מחיר למשתכן”, 25 מיליארד שקלים, נופלת גם עליהם – הוויתור של הממשלה על הכנסות משיווק קרקעות בבעלות ציבורית בא כולו על חשבון יכולתה לשפר את שירותי החינוך, הבריאות והרווחה המסופקים לתמר וגיא, לילדיהם ולהוריהם, ולהפחית את נטל המס ויוקר המחיה.
בשנים האחרונות עלו מחירי הדירות בישראל בשיעורים חדים, כתוצאה מהתרחבות הביקוש, מול ההיצע הקשיח. הביקושים גדלו על רקע הריבית הנמוכה של המשכנתאות, הטבות המס לעומת השקעות בשוק ההון, תנאים מקרו-כלכליים טובים, אבטלה נמוכה ושיעורי תעסוקה גבוהים, ועוד (ר’ מאמר מקיף בנושא זה: http://goo.gl/5VaqrP). הקשיחות בצד ההיצע נובעת מחוסר בקרקעות מתוכננות זמינות לשיווק, מתמריצים שליליים של רשויות מקומיות לקדם בנייה של שכונות חדשות, ועוד (ר’ מאמר מקיף בנושא זה: http://goo.gl/eqwx89).
במצב זה, הממשלה מעוניינת לקדם תוכניות שתעזורנה להקטין את עודף הביקוש שנוצר ולבלום את עלייה החדה במחירים. אולם תוכנית “מחיר למשתכן” עושה בדיוק את ההפך – היא תורמת להרחבת הביקוש. דיוויד ויואל והוריה של שרה לא היו חושבים ברצינות לקנות דירה אלמלא היו מקבלים את הסבסוד הנדיב. יתירה מכך, גם כל מי שהיה חושב לקנות דירה ללא הסבסוד, שוקל בוודאי, בעקבות הסבסוד, לקנות דירה גדולה יותר ויוקרתית יותר. אם אדם הולך למכולת ומתכוון לקנות בקבוק חלב, אך רואה במכולת שלט ענק “בקבוק חלב שני ב-50% הנחה”, לרוב הוא יתפתה לקנות שני בקבוקים. בהינתן היצע קשיח, הביקוש לדירות גדולות יותר ויוקרתיות יותר מעלה את מחירי הדירות – בניגוד למטרה המוצהרת של הממשלה. אם המגמה במחירי הדירות תתהפך והמחירים יתחילו לרדת, זה יקרה בגלל העלייה בריבית המשכנתאות או בגלל סיבות אחרות. זה לא יקרה בגלל תוכנית “מחיר למשתכן”, אלא למרות התוכנית.
תוכנית “מחיר למשתכן”, לדברי שר האוצר ופקידיו, מגדילה את שיעורי הבעלות על דירות בקרב “זוגות צעירים”, על חשבון ה”משקיעים”. וזה אכן קורה! שי, אורלי, יוני, שרה, ודייוויד רכשו, בזכות התוכנית, את דירתם הראשונה! והם אכן “זוגות צעירים”, לפי ההגדרה של משרד האוצר, אם כי למעשה הם משקיעים. האם הוריה של שרה הם “משקיעים”? כן, גם לפי ההגדרה של משרד האוצר. האם התוכנית עזרה להם לרכוש עוד דירה להשקעה, תוך קבלת הטבה משמעותית על חשבון כלל הציבור? בהחלט. האם זה בכלל משנה אם משק בית כלשהו מוגדר כ-“זוג צעיר” או כ”משקיע”? הרי ידוע שאנשים מגיבים לתמריצים ואם יש תמריץ לפעול בשוק הנדל”ן כ”זוג צעיר” אז משקיעים אכן יפעלו בו כ”זוג צעיר”. אם אנשים עם צבע שיער ג’ינג’י היו זוכים להטבה של מאות אלפי שקלים ברכישת דירה, הרבה אנשים היו הופכים (בסיוע ערכת צבע שיער) לג’ינג’ים, והיה נרשם זינוק בשיעור הבעלות על דירות בקרב ג’ינג’ים. במקרה של השקעה בדירה, האמצעי הוא קצת יותר מסובך מצביעת השיער: מבצעים העברה בנקאית מההורים המבוגרים לילדיהם הצעירים, והילדים נהנים מהסבסוד המאסיבי בתוכנית “מחיר למשתכן”. הדבר יכול להיעשות בתמורה לכך שקיים הסכם של כבוד, כך שההורים יהיו לאמיתו של דבר בעליה של הדירה (ולא ילדיהם שעל שמם נרשמת הבעלות). אפשרות אחרת היא שההורים פשוט “יקדימו” להעניק חלק מהירושה שממילא התכוונו להוריש לילדיהם. קשה לראות כיצד מקודם הצדק החברתי במדינת ישראל בכך שילדיהם של הורים עשירים זוכים לקבל מתנה מוקדמת מהוריהם “על חשבון” הירושה.
התוכנית “מחיר למשתכן” סובלת ממגרעות רבות אחרות, ובראשן גידול עצום במעורבות הממשלה בתכנון, בקביעת מפרטים של דירות, בקביעת “מחיר השוק” ובעדכונו בהתאם למספר רב של משתנים המצריכים מעקב וחישובים מסובכים, שרירותיים ובעייתיים, בניהול מכרזים מורכבים מול קבלנים ויזמים, בפרסום ושיווק של התוכנית, במתן פתרונות פיננסיים (כולל ערבויות מדינה) לקבלנים המבצעים ובניהול ההגרלות עצמן. הגישה הזו מתאפיינת במעורבות עמוקה של גופים ממשלתיים בתכנון, בביצוע ובבקרה של שוק מרכזי במשק, תוך קביעת מחירים, זהות של רוכשים, הגרלות ושיעורי הנחה, מתוך גישה קולקטיביסטית ופטרנליסטית. רכיב מרכזי בגישה זו הוא התעלמות מהבדלים בהעדפות אינדיבידואליות. הגישה הזו נוסתה בעבר בכלכלה הבולשביקית, וככל הנראה עדיין ישנם אנשים הסוברים כי היא הובילה את ברית המועצות להישגים מפוארים, תוך שיפור חייהם של אזרחיה.
השאלה (השנייה) שחייבת להישאל היא: איך תוכנית מטומטמת כל כך מקודמת על ידי נבחרי ציבור אינטליגנטיים בהתלהבות גדולה כל כך? התשובה, להערכתי, היא שהתוכנית הזו נשענת על שתי הטעיות ענקיות, הגורמות לתוכנית גרועה מבחינה כלכלית וחברתית להיות תוכנית מצוינת מבחינה פוליטית.
ההטעיה הראשונה נובעת מכך שרובו הגדול של הציבור רואה בבהירות את היתרונות של התוכנית, אבל מתקשה להבחין במגרעותיה. לשמוליק ואסנת ברור שהם רכשו דירה בבעלות בזכות התוכנית, וגם אם ההנחה שקיבלו לא שווה מבחינתם 280,000 שקלים, היא בכל זאת שווה סכום נכבד. הם יהיו אסירי תודה לנבחרי הציבור שיזמו את התוכנית הזאת. תמר וגיא, לעומתם, כלל לא מודעים למחיר היקר שהם שילמו על התוכנית, בדמות שירותים ממשלתיים נחותים יותר ומסים גבוהים יותר.
ההטעיה השנייה נובעת מכשל חשבונאי, הגורם לכך שאובדן הכנסות כתוצאה משיווק קרקעות במחיר מסובסד לא משפיע על תקציב המדינה באופן מיידי, אלא ישפיע עליו רק בעוד כמה שנים (ההשפעה היא עקיפה, דרך רווחיה של רשות מקרקעי ישראל). משרד האוצר מנצל עד תום את פער הזמנים הזה, בכך שהוא נמנע מביצוע קיצוץ תקציבי או מהעלאת מסים כיום.
משימה זו, שנדרשת מבחינה תקציבית למימון התוכנית, תיפול בעוד כמה שנים על נבחרי ציבור אחרים. עדיין לא מאוחר לצמצם את נזקי התוכנית. כל מה שדרוש לשם כך הוא החלטה אמיצה אחת של שר האוצר – להפסיקה.
גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה לראשונה בדה מרקר
